פסק-דין בתיק ע"א 11065/07

השופט צ' סגל - סגן נשיא

1.        לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסקי-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד) בת"א 8087/04, מיום 19.3.06 (בעניין האחריות) ומיום 7.3.07 (בעניין הנזק), בגדרם נתקבלה תביעת המשיבים כנגד המערערים בגין תאונה מיום 9.8.01. המדובר בתאונה שאירעה למשיבה 1, ילידת 1987, שעה שהשגיחה על ילדי המערערים - על תקן היותה שמרטפית שלהם דאז, במהלכה נפגעה באצבעות כף ידה השמאלית מסכין שחיטה של מערער 1 (המשמש, בין השאר, כשוחט) אותה הוציא בנם הקטין א' מארון הספרים בסלון ביתם.

2.        בפסק-דינו החלקי מיום 19.3.06 קבע בית-משפט קמא, כי המערערים חבים בפיצוי משיבה 1 בעטיים של הנזקים שהוסבו לה נוכח התאונה, ובהמשך לכך, בפסק-דינו מיום 7.3.07 נקבע, כי אותו פיצוי יעמוד על סך של 76,000 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ש"ח ומע"מ, כמו גם הוצאות משפט (לרבות עלויות אגרת משפט, חוות הדעת שהוגשה, וכן העדת המומחה). לפנינו, אפוא, שני ערעורים: הראשון, על עצם קביעת אחריות המערערים לקרות התאונה וחובתם הנגזרת בפיצוי משיבה 1 בגינה, מחד-גיסא; ולחלופין - על גובה הפיצוי שנפסק בסופו של יום, אותו יש לסברת המערערים להפחית, מאידך-גיסא; השני - הערעור שכנגד - אף הוא נסוב על גובה הפיצוי שנפסק, אך למותר לציין שאותו יש הפעם, לדידם של המשיבים, להגדיל.  

3.        בפסק-דינו החלקי דן כאמור בית משפט קמא בשאלת האחריות. כך נדונו גרסאות משיבה 1 והקטין א' (בנם של המערערים) בעניין התאונה, הם היחידים שהיו עדים למהלך האירועים דנן, תוך שהועדפה הראשונה על-פני השנייה (סעיפים 3-6 לפסק הדין החלקי). לא למותר לציין את קביעתו של בית משפט קמא בהקשר זה, כלהלן:

"אף כי ניתן היה להכריע בו (במקרה דנן) על בסיס העדויות כפי שנרשמו וכפי שהן מופיעות בפרוטוקול, ניתן משקל גם להתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים. מעדות התובעת (משיבה 1) התרשמתי כי אין היא מסתירה דבר. יתירה מזו - התובעת, בחורה עדינה ושברירית למראה, הצטיירה כאדם נעים הליכות ... היפוכו של דבר יש לאמר לגבי עדותו של הבן א'. אף כי לבן א' מלאו אך כעשר שנים בעת מתן העדות, הרי שהרושם שעשתה זו היה כי הדברים שנאמרו מפיו לא משקפים את האירועים כפי שהתרחשו. הבן א' העיד חלק ניכר מעדותו בלחש או במלמול, או שניהם גם יחד, כאשר פעם אחר פעם העירו לו הצדדים ובית המשפט כי ירים את קולו. על אף זאת, התגבר כארי מפעם לפעם והשיב תשובות בשטף ובמרץ. מדובר בילד אינטליגנטי ביותר, כפי שהעיד אביו וכפי שניתן היה להתרשם גם מעדותו ... את התחושה שהתעוררה מדרך מתן התשובות לא ניתן להעביר באמצעות קריאת הדברים בלבד. דומה כי דבריה הקולעים של התובעת עת נשאלה לסיבה לשיטתה בגינה מסר הילד דברים לא נכונים בתצהירו, לפיהם "או שהוא היה קטן או שעשו לו שטיפת מוח או שהוא סתם משקר" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 6), מתארים אל נכון את מצב הדברים לאשורו".

 (סעיף 7 לפסק הדין החלקי)

4.        עוד אימץ בית-משפט קמא את טענת משיבה 1, כי הותרת סכין שחיטה - בעל מאפיינים ייחודיים הכרוכים בייעודו ושבהם אף הבחינה הערכאה הדיונית בעיניה (סעיף 16 סיפה לפסק הדין החלקי) - בארון ספרים בסלון הבית, מפיחה רוח חיים בסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינו היפוך נטל הראיה עת עסקינן ב"דבר מסוכן", מה גם שמקימה את יסודות עוולת הרשלנות. באשר לשאלת האשם התורם הגלום בפרשה, ולאחר שדן בפירוט בסוגיה, קבע בית-משפט קמא כי התנהגות משיבה 1 הנה סבירה בנסיבות העניין, ומשאומצה גרסתה, אין לייחס לה אשם תורם ביחס לתאונה.

           כאן המקום לציין, בקצירת האומר, כי לפני בית-משפט קמא אף ניצבה להכרעה תביעת המערערים כנגד המשיבים (תביעה שכנגד), שעניינה אלימות שהפעילה לכאורה משיבה 1 כנגד ילדי המערערים בסמוך לאחר שעזבו ביתם באותו היום. בהקשר זה הטעים בית-משפט קמא את העובדה, כי עיתוי השמעת טענות חמורות מסוג זה - אך ארבעה ימים לאחר שנתקבל כתב התביעה של המשיבים אצל המערערים, וכשלוש שנים לאחר קרות התאונה - מדבר בעד עצמו. בנוסף, העלה בית-משפט קמא מני תהיות המתעוררות בצלה של גרסת המערערים, עד כי בערבו של יום מצא לדחותה גם לעניין זה. לא-זו-אף-זו, בנסיבות אלו נקבע, כי המדובר בתביעה שכנגד, שתכליתה מתן "משקל שכנגד" לתביעתה המוצדקת של משיבה 1, הגנה הראויה לכל גנאי, ניהול משפט "בסגנון טורפני, בבחינת 'אדם לאדם זאב'" (סעיף 29 לפסק הדין החלקי). משכך, נפסק לטובת המשיבים, ללא קשר לשכ"ט שנפסק בפסק הדין הסופי בעניין הנזק, שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ.          

5.        בפסק-דינו מיום 7.3.07 דן כאמור בית-משפט קמא בהערכת נזקי משיבה 1 כתוצאה מהתאונה. תחילה קבע בית משפט קמא, כי בשל התאונה נגרמה למשיבה 1 נכות רפואית צמיתה בשיעור של 4% (המומחה מטעם משיבה 1 קבע לה 10% נכות צמיתה נוכח התאונה, בעוד שהמומחה מטעם המערערים קבע כי לא נותרה לה נכות כלשהי בעטייה). קביעה זו נסמכה על בחינה של הממצאים ולשון תקנות המל"ל, כמו גם עדויות המומחים מטעם הצדדים בבית המשפט, שנחקרו ארוכות על חוות-דעתם, לא טרם הציגה משיבה 1 את ידה הפגועה בפני בית המשפט על-מנת שיוכל להתרשם הימנה באופן בלתי אמצעי. לנכות זו משמעות תפקודית מסוימת, כך בלשון בית-משפט קמא, שהשפעתה על כושר השתכרותה של משיבה 1 נמוכה יותר משיעור נכותה, כאמור - 4%. עוד תצוין בהקשר זה מסקנת בית-משפט קמא, כי אף כאן, בדומה למסקנתו בשאלת האחריות, יש ליתן במשיבה 1 "אמון מלא", וכי תלונותיה - אמת (סעיף 10 לפסק הדין). ומהם נזקי משיבה 1 כתוצאה מהתאונה? בית משפט קמא העריכם כלהלן: נזק בלתי ממוני - 50,000 ש"ח; הפסדי השתכרות - 25,000 ש"ח; הוצאות שונות - 1,000 ש"ח; ובסה"כ - 76,000 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ש"ח ומע"מ, וכן הוצאות משפט.

6.        קראנו בעיון טיעוני הצדדים בערעור ובערעור שכנגד, וכך אף שמענו רוב קשב טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו. לדעתי, דין שני הערעורים להידחות. ראש לכל יוטעם, כי הערכאה הדיונית היא ששמעה העדים והתרשמה מהם במישרין, ומכאן יתרונה הבולט על-פנינו כערכאת ערעור, למצער באשר לממצאי המהימנות שנקבעו אודותם. לעובדה זו משנה תוקף בנסיבות העניין, שכן לא בכדי טרח בית-משפט קמא להדגיש את רשמיו ותצפיותיו הישירות ממהלך המשפט שהתנהל לפניו, שאף באו לכלל ביטוי בפסיקת ההוצאות. ודוק: בית-משפט קמא ביכר את גרסת משיבה 1 על-פני גרסת המערערים באופן מנומק, ענייני, גורף ומוחלט. לא-זו-אף-זו, קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא נובעות ממסד הראיות שהונח לפתחו, הללו סבירות ומאוזנות, עומדות במבחני ההיגיון וניסיון חיים, ולא נמצא, אפוא, מקום להתערבותנו בגדרן. אך הנה, מלינים המערערים על קביעות רבות שבעובדה ובמהימנות העדים - אותן עיגנה הערכאה הדיונית כדבעי. יוער, כי נפקות ה"ראיות" שצורפו להודעת הערעור כלל אינה מובהקת או נהירה, ואלו צורפו שלא כדין, מבלי שבית המשפט נתבקש כלל לקבלן, ולכן אף לא מצאנו מקום להתייחס אליהן לגופו של עניין.

7.        הערכת הנזק על-ידי בית משפט קמא אף היא סבירה ומתקבלת על הדעת בנסיבות העניין. אף אם נגרוס, כי פסיקת הפיצוי נוטה במידת-מה לצד הגבוה, עדיין אין בה משום חריגה ממתחם הסבירות. למותר לציין, כי אין זה מתפקידנו להמיר שיקול-דעת הערכאה הדיונית בזה שלנו, ומכאן שגם נבצר מאיתנו להיכנס לנעליה תוך הערכת גובה הנזק מחדש. בסופו של יום מצאנו, כי בית-משפט קמא                                                                                                   עשה מלאכתו נאמנה הן בשעה שקבע אחריות המערערים לקרות התאונה ולנזקי משיבה 1 בעטייה, והן בהערכתם בשעת פסיקת הפיצויים לטובתה.

8.        עם-זאת, פסיקת ההוצאות בבית-משפט קמא נוטה לצד הגבוה, עד כי יש לדעתי לשקללה במסגרת פסיקת ההוצאות בהליך זה. אמנם, פסיקת בית-משפט קמא בהקשר זה מבוססת בהנמקה מפורשת המדברת בעד עצמה, אך יחד-עם-זאת, לא אוכל להשלים עם התוצאה, לפיה ישאו המערערים בהוצאות משפט בשיעור של 42%(!) לערך מערך הפיצוי שנפסק בסופו של דבר לטובת משיבה 1 (בשני פסקי הדין דלעיל נפסקו כאמור הוצאות מצטברות בסך של 32,000 ש"ח, ומכאן ששיעורן היחסי לעומת סך הפיצוי שנפסק בסופו של יום - 76,000 ש"ח, עומד על 42% לערך). בנסיבות אלו, אין לדעתי מקום לעשות צו נוסף להוצאות.

9.        לאור המקובץ לעיל, דעתי הנה כי יש לדחות שני הערעורים, וכאמור - ללא צו להוצאות.

ס ג ן   נ ש י א

השופט י' שפירא

מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' נועם